השילוב הראוי / אוריה ברקאי
לאחרונה התחתן חבר טוב שלי מהצבא ולצערי לא הצלחתי להגיע (עוד אחד מהצ’ופרים הקטנים שבאים כעסקת חבילה כשאתה בתקופת הפסיכומטרי).
כמה ימים לפני כן התקשרתי אליו להגיד לו שלא אוכל להגיע ולאחל לו מזל טוב. באותו ערב למדתי לקראת המבחן עם כמה חברים והחלטתי לעלות את עניין החתונה בפניהם. כאן אני אעצור ואסביר שיש סיבה לכך: הרי אנחנו בני אותו גיל, יוצאי פחות או יותר אותן המסגרות הקדם-צבאיות והצבאיות, אך משום מה אותו חבר החליט להתחתן בגיל בו לי ולחברי צעד שכזה נראה צעיר וחסר אחריות.
בשלב הזה של הדיון כבר עברנו מהניסיון שלי ליצור הפסקה מהלימודים, לדיון רציני ומעמיק בנושא, שבסיפא שלו הגעתי למסקנה שכבר מהדהדת בראשי כבר כמה ימים: אנחנו מה שהחברה שלנו מכתיבה לנו.
אם בתרבות החילונית היה נהוג להתחתן בתחילת שנות העשרים ולא בסופן - כך היה הדבר.
ואם בחברה הדתית לאומית היה נהוג שמתחתנים רק לאחר סיום תקופת התיכון אך תמיד לפני תקופת הצבא/שירות לאומי - כך היה הדבר.
כמובן שמסקנה זו כשלעצמה לא דורשת לרוץ לוועדת פרסי הנובל אך המסקנה שנובעת ממנה יותר מעניינת: אנחנו מה שאומרת החברה, ללא קשר למצבו האישי של האינדיבידואל באותה קבוצה. והדבר הזה שלרוב ממנו נוצרות סטיגמות ובריקדות שמפרידות בין זרמים שונים, ולאו דווקא ביהדות או בישראל, נובע ממה שהכתיבה החברה ולא מאיזו שהיא מוכנות או בגרות נפשית שאיכשהו באמצעות כוח עליון סיגלו לעצמם חברי המגזר הדתי-לאומי שלא יכלו לסגל לעצמם החילוניים.
מעבר לכך, אותו דבר שגורם לכל צד לחשוב שהצד השני משוגע לא מתבטא בשוני אישי של אחד מהשני כמו שכבר הסברתי, מה שמקל עלי להכיר את הצד השני ואולי להוריד שכבה אחת של דעות קדומות.
כמו שחכמים ממני כבר אמרו אנו פוחדים ממה שאיננו מבינים. בין הדברים המעולים שעושה צה”ל זה ליצור כור היתוך. מה שהיווה פעם איחוד בין עדות שונות כיום מהווה גם איחוד של זרמים שונים בישראל ונותן לך לפגוש את האינדיבידואל נטו ללא המשקל המתווסף כשהוא חלק מקבוצה, מה שמביא להבנת צד שונה משלך ולהורדת מדד ה”פחד” שלך ממה שלא הבנת.
אני חושב שזהו השילוב הראוי האמיתי.
מתוך הבלוג של אוריה ברקאי מאתר הארגון צו פיוס .